הצעה למהפך בתרבות כתיבת ס"ת

גיטין יט ע"א:
איתמר עדים שאין יודעים לחתום רב אמר מקרעין להם נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו
מידע מעניין:
עלות ספר תורה נובעת משני גורמים: מחיר יריעות כ 10000ש"ח + שווי תיק- תלוי בנוסח
ועלות סופר-עשרות אלפי שקלים בגלל ש"הוא עובד במשך חודשים על הכתיבה"
מתברר שבתקופה האחרונה סופרי הסתם משתמשים בשבלונות (עפ"י העקרון של רב אצלינו) שחוסכות המון זמן ודאגה של העתקה נכונה וכך זמן הכתיבה הצטמצם משמעותית
המחיר- לא.
למעשה בימנו לצורך כתיבת ס"ת צריך מיומנות פשוטה של מילוי חור שבלונה בדיו ואם קהילה רוצה ס"ת מהודר וחדש, די לה לגייס כסף ליריעות ואז ניתן לחלקן לחברי הקהילה שימלאו השבלונות בזמנם הפנוי ובכך יהיו שותפים פעילים במצווה מחד וידאגו לס"ת מהודר לקהילה במחיר של פחות מ20000 ש"ח מאידך!

השיעור לנטילת ידים

בניגוד לטעות המצויה בעולם ששיעור המים לנט"י הינו נטלה מלאה כפי שעשו חכמים סינים (ובכך גורמים לתורות בשבתות וסעודות מצוה) מתברר שהשיעור קטן בהרבה:
לפי התוד"ה "הנוטל" השיעור הוא כזה:
אם נוטל בפחות מרביעית אז צריך לשפוך פעמיים כשהמים מכסים את האצבעות עד הפרק (מחלוקת אם הכוונה החיבור לכף היד או אמצע האצבעות ולמחמירים ביותר עד הזרוע, לכאו' נראה שאם יכול לכסות פעמיים בפחות מרביעית, הדין כמקלים)
אם ברור לו שיש במים שיעור לשטיפה כפולה יכול לכתחילה לשפוך רק פעם אחת
אם יש לו בכלי רביעית אז יכולים שני אנשים להצמיד אצבעותיהם ולטהר הידים בנטילה אחת של רביעית מים
וודאי שאדם בודד יכול לשפוך רביעית על כל יד פעם אחת בלבד ובזה טיהר ידיו לכו"ע!

אומנם הנ"ל נכון להלכה ובזה מקיים המצווה אלא שיש גמרא בשבת סב ובה אומרת הגמ' שהמזלזל בנט"י מגיע לעניות וע"ז אמר רבא שדוקא מדובר בלא נוטל כלל אך "משא ולא משא" [ רש"י: שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם] לית לן בה!
וזאת דוחה הגמרא בכך שאמר ר"ח שהוא "משא מלא חפניו מים ונתנו לו מלא חופנים טיבותא"
ע"כ נראה לכאו' שיש ענין להרבות בשיעור מעבר לרביעית (וכמנהג העולם)
אלא שמסקנה זו לא נכונה שהרי היסוד שגרם לר"ח להרבות במים לא נבע כלל משיקול הלכתי (כמו שבארנו לעיל) אלא כפי פירש"י משיקול של הגיינה- לא הסתפק בנטילה ההלכתית של רביעית אלא טרח לנקות היטב ידיו לאכילה.
עניין זה תלוי במציאות של כל אדם וידיו הוא, ייתכן שעדיף לפעמים למעט בשטיפה של ידים נקיות כדי לא להזדקק למגבת שעוד 40 איש ניגבו בה ידיהם. וגם אדם שידיו נקיות די לו ברביעית ואם רוצה להדר בלא טעם בשיעור של "מלא חפניו" בלבד די לו בהחלט ואין מקום להטריח חבריו עד שימלא שיעור של נטלת made in china

מהי קדושת א"י?

להלן הצעה חדשה להבנת המושג "קדושת א"י" כך שיסביר הדינים השונים בצורה המתקבלת על הדעת והלב
את הדברים מסרתי אתמול בשיעור שבועי על הרמב"ם היומי, שבו עסקנו בהלכות תרומות בספר זרעים להרמב"ם.

הרמב"ם סידר את הלכות הספר כך:
הלכות כלאים
הלכות מתנות עניים, הלכות תרומות, הלכות מעשרות, הלכות מעשר שני ונטע רבעי
הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
הלכות שמיטה ויובל
בפרק א' של הלכות תרומות נכנס הרמב"ם לברור המעמד ההלכתי מבחינה גאוגרפית של הלכות הספר כיוון שכמובן הלכות אדמה קשורים בא"י דוקא ובפשטות נובעים מקדושת הארץ.

על פניו ניתן היה לחלק את ההלכות בצורה שונה, בהתאם לצבעים שהדגשתי, הלכות הקשורות בקדושה למול הלכות הקשורות בתיקון החברה ודאגה לעניים.

המחשבה הנ"ל נובעת מהתפיסה המקובלת הרגילה לחשוב שהיסוד לסוגי ההפרשות השונות שמצווה בהן החקלאי הישראלי תלוי בשני עניינים שונים כאמור, חיוב הנובע מקדושת הארץ למול חיוב הנובע מכך ש"...כל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן הלעכו"ם ששונאין אותו ורודפים אחריהן הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן." (רמב"ם הלכ' מתנות עניים פ"י הל"ב)
תוצאה נוספת למחשבה הנ"ל הינה הצורך היסודי לברר לעצמנו היכן הם גבולות הארץ הקדושה, שהרי רק הקדושה הקיימת באזורים מסוימים היא היוצרת את הדינים השונים.

אומנם לדעתי אין לחלק כלל את ההלכות לשתי חטיבות נפרדות ויש לראות את כולן כמערכת אחדותית שעניינה "חלוקת המשאבים הראויה בציבור הישראלי בין החקלאים היצרנים לעיים ולעוסקים בצרכי הציבור- הלווים והכהנים"
מדוע א"כ העניין תלוי במיקום גאוגרפי דווקא ולא ב"כל מקום שידורו בו ישראל"?
א: אה"נ שהנביאים אכן תיקנו (וכך גם פוסק הרמב"ם) שמקומות שיש בהם ריכוזים יהודיים ינהגו חלק מהמצוות כגון הפרשת מעשרות ושמיטה (בעמון מואב ומצרים) אומנם בפועל נראה שהלכה זו לא נתקיימה בידי היהודים ורק בא"י נהגו ענייני תרו"מ וכ"ש שמיטה
ב: נראה שהתורה חייבה מערכת חלוקה זו רק במקום שיכול להתקיים בו קיום של ציבור ישראלי (לא הרבה פרטים אלא חיים מדיניים כלליים) במידה והשטח לא מיועד לכללות האומה אלא נכבש לשם יחיד או בלא קישור לתכלית הקיום של הציבור הישראלי שהינה עבודת ה' בבית המקדש הרי שאין כאן גדר של "ציבור" וממילא לא מחיבת התורה בכלל המצוות של ספר זרעים לרמב"ם.
מהנ"ל יוצא שהקדושה שחשבנו שהיא הסיבה למצוות התלויות בארץ הינה רק תוצאה או ביטוי לקיום שלם של עמ"י היושב בצורה בטוחה והוגנת על אדמתו.